עם ישראל חי

בין טקס לטקס בין שיר לשיר, בין מקום למקום, אני שר. והלב נוסע.
“כל האור כמעט הלך לו..״ החושך כאן יום כזה, המילים יוצאות מהפה, אבל בראש אבא שלי.
חי את הזיכרון ההוא של יום כיפור,
המלחמה בעיניים המבט שלו אומר כאב בכל אישון משתקפים כל מי שלא חזר. חברים, אחים, גיבורים שנשארו בני 20.
אני עוצם עיניים לרגע.
והלב שלי הולך גם אל בן דוד שלי. המפקד.
שחזר כמעט לבד מהפלוגה ההיא.
נושא על עצמו חמישה שמות, חמישה סיפורים שלא נגמרים. קם איתם ישן איתם חי אותם. והם, הם חיים איתו.
"בואי אמא.." אני שר
אני רואה את האמהות בשורה הראשונה,
מחזיקות תמונה כמו מחזיקות את הילד שלהן שוב.
אז איך אפשר לשיר מול כאב כזה אה?!
איך אפשר בכלל לעמוד?
כמה דמעות נושרות לי על העיניים
וכל דמעה נושאת תפילה. אני מחזיק חזק את המיקרופון, כדי לא ליפול.
“כל ניגון יפתח בי מחילה..״ אני צועק, כל צליל קטן מחזיק את כל מה שאני לא מצליח לומר.
מחזיק געגוע, אשמה, תקווה. אני מחזיק את אבא, את אמא
את החברים שלו, את החברים שלי, את הפלוגה של בן דוד שלי. את השמות החרוטים בדם.
יורד מהבמה מחזיק כאב בתוך הגרון
נושם. מנגב את הלחי.
“מן המצר קראתי י-ה..״
אני מרגיש איך הלב שלי מתכווץ ומתרחב באותו רגע.
צועק בלב, מבקש רחמים.
מבקש שלא נשכח. שנזכור, ונמשיך. ביחד.
השכול מחזיק אותנו חזק
ואני מחזיק תפילה שקטה תפילה קטנה.
ריבונו של עולם,
תן בי לב שלם לשיר, עיניים לראות, ואומץ להרגיש.
לחבק בשיר את כל מי שאי אפשר לחבק יותר.
"דע גם כשגלים סוערים.."
אני שר, ואני יודע הכאב ישאר. אבל גם האור.
ואני ממשיך, שיר אחרי שיר, טקס אחרי טקס , מקום אחרי מקום,
זיכרון אחרי זיכרון, אהבה אחרי כאב.
עד שהלב ינצח.
עם ישראל חי
🇮🇱