במקום זה שמו טאבלט עם פרצוף של מישהו מפיליפינים שעובד מהבית, 8500 ק"מ משם, על מינימום של 3.75 דולר לשעה, פחות מרבע מהשכר החוקי בניו יורק. חברת Happy Cashier מוכרת את זה כ"פתרון חדשני". אחד כזה עובד לפעמים מול שלוש מסעדות במקביל. משעשע שהם לא מבינים שהם בעצם מאמנים את מי שיחליף אותם. כל הזמנה, כל תלונה של לקוח, כל סיטואציה מוזרה, כל גמגום עם כרטיס אשראי – הכל מוקלט, נטחן, עובר דרך מודלים ונהפך לדאטה זהב. וזה לא הולך להישאר בשרת, זה הולך להפוך ל-AI cashier – בגרסה הרבה יותר טובה מהם.
תוך 6 עד 12 חודשים נתחיל לראות אוואטארים דיגיטליים "עובדים". שנתיים-שלוש ויהיו כבר רובוטים פיזיים בקו הקדמי. חמש עד שבע שנים? זה כבר סטנדרט. והקופאי הרובוטי? יקבל שדרוגים שלא תנצח: זיהוי פנים ברגע שאתה נכנס, זוכר מה אכלת, מה אתה לא אוהב ומה עושה לך פריחה, מדבר בדיוק בטון שאתה אוהב, אין יום רע, אין עייפות, אין "רגע אני סוגר קופה", אין עצבים ואז יקרה הדבר ההפוך ממה שהיינו בטוחים: בני אדם יתחילו להעדיף את הרובוטים. כי הם סבלניים יותר, עקביים יותר ומכוונים ללקוח אישית. הפיליפינים שעובדים ב-3.75 לשעה מקבלים "הזדמנות" אבל מי שמקבל את ההזדמנות האמיתית זה ה-AI שתופר את התפקיד שלהם בסתר.
זה לא עתיד דמיוני, זה קורה עכשיו. פשוט עוד לא קראנו לזה בשם הנכון – AI apprenticeship.
